מצאתי לזכות את הנאשם מן העבירה של נהיגה בקלות ראש הגורמת חבלה (סעיף 62 (2) בקשר עם סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה.
א.
רקע
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אי ציות לתמרור ב-37, אי מתן זכות קדימה (תקנה 64 (ד) לתקנות התעבורה בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה) ונהיגה בקלות ראש (סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה בקשר עם סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה).
בכתב האישום נטען, בקליפת אגוז, כי הנאשם נהג ברכבו ביום 11.4.12 בשעה 21.45 או סמוך לכך ברחוב החשמונאים בת"א ממערב למזרח והתקרב לצומת עם רחוב אחד העם ("
הצומת"). בסמוך לפני הצומת בכיוון נסיעת הנאשם מוצב תמרור ב-37 ("עצור ותן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה"). באותה שעה נהג מר גלעד פרלמן ("
המעורב") את אופנועו ("
הרכב המעורב") מכיוון רחוב אחד העם מדרום לצפון. הנאשם, ע"פ כתב האישום, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, החל לחצות את הצומת מבלי שנתן זכות קדימה לרכב המעורב, נסע ישר וחסם את דרכו של הרכב המעורב. כתוצאה מכך בלם המעורב את הרכב המעורב, הפיל את האופנוע ונחבל.
במסגרת ישיבת ההקראה הודתה ב"כ הנאשם בשם הנאשם בכל עובדות כתב האישום להוציא הטענה המפורטת בסעיף 4 לכתב האישום ולפיה הנאשם לא נתן תשומת לב מספקת לדרך ולא נתן זכות קדימה לרכב המעורב כמתחייב מן התמרור המוצב בצומת. ב"כ הנאשם לא כפרה בתוצאות האירוע למעורב.
א.
פרשת התביעה
נוכח הסכמת ההגנה למרבית העובדות הנטענות בכתב האישום, הוגשו בהסכמה תעודות רפואיות בנוגע למעורב, תרשים וחוו"ד מומחה וכן הודעת הנאשם. בנסיבות אלה הסתפקה המאשימה בעדות המעורב. המעורב ציין כי נהג באופנועו במהירות איטית. הוא ציין כי הצומת מוכר לו וכי "קו העצירה הוא 4 מ' לתוך הצומת ויש מכוניות חונות שחוסמות את שדה הראיה אחרי קו העצירה לתוך הצומת" [ עמ' 2 שו' 14-15]. המעורב ציין כי לא ראה את רכב הנאשם עוצר אלא הניח על פי התקדמות אורות רכבו של הנאשם כי רכב הנאשם עוצר [ עמ' 2 שו' 25-26]. בנסיבות אלה הרשה לעצמו המעורב להמשיך בנסיעה אלא שלפתע גלש רכב הנאשם לצומת וחסם את דרכו של המעורב, דבר שחייב את המעורב, להבנתו, לזרוק את הקטנוע על הרצפה על מנת למנוע התנגשות [עמ' 2 שו' 16-17].
ב.
פרשת ההגנה
הנאשם העיד לעצמו. לטענתו, בבית המשפט, הוא הגיע לקו העצירה בצומת ועצר את הרכב עצירה מלאה. אולם אז עדיין לא היה לנאשם שדה ראיה מספק באשר למתרחש בצומת. הנאשם התקדם עם רכבו אל קו הצומת ועדיין לא ראה את הרכב המעורב. לדברי הנאשם "
ברגע שהתקדמתי מטר אחד מעבר לקו הצומת, רק אז ראיתי את המעורב ואז כבר חסמתי לו את קו הדרך" [ עמ' 4 שו' 18-19]. הנאשם אישר כי המעורב נסע "במהירות מאוד איטית" אך הוסיף כי מניסיונו כרוכב אופנוע ניתן היה להימנע מן התאונה אילו היה למעורב הניסיון המתאים. לדבריו, חסימת הצומת הייתה חלקית בלבד ולא מלאה [עמ' 4 שו' 30].
הנאשם ציין בעדותו בבית המשפט כי הבחין לראשונה ברכב המעורב "
מטר וחצי לאחר קו הצומת" והטעם לכך הוא "
יש מכונית ספארי שחוסמת חלק משדה הראיה. זה רכב נכה שחונה שם יום ולילה" [עמ' 5 שו' 2-3].
לאור האמור, עמדת ההגנה היא, כי לא נפל דופי בנהיגתו של הנאשם.
ג.
דיון והכרעה
1.
אי ציות לתמרור ב-37 ואי מתן זכות קדימה
העבירה של אי ציות לתמרור ב-37 ולתקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, הינה כידוע עבירה של "אחריות קפידה". ברע"פ 4010/04
עבד אל ראזק מוהנד בן תאבת נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 06.05.04) חזר כב' השופט לוי על ההלכה לפיה עבירות על-פי תקנות התעבורה הן עבירות של "אחריות קפידה" שאינן דורשות הוכחה של יסוד הנפשי של המבצע ובהתקיים היסוד העובדתי קמה חזקת המחוקק, כי נתקיים גם היסוד הנפשי והנטל הטקטי עבר למערער. ובלשונו:
"
הלכה היא שהעבירות על פי תקנות התעבורה הן עבירות של 'אחריות קפידה', שאינן דורשות הוכחה של יסוד נפשי של המבצע...עם תיקון 39 לחוק העונשין החליפה ה"אחריות הקפידה" את ה"אחריות המוחלטת", והיא מעוגנת כיום בסעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפיכך, משהוכיחה התביעה כי המבקש ביצע את יסודותיה העובדתיים של העבירה לפי תקנה 64(א) (2) לתקנות התעבורה, כאשר נכנס לצומת בזמן שהרכב המסחרי התקרב אליו, עבר הנטל למבקש להוכיח כי נהג ללא רשלנות, וכי "עשה כל שניתן למנוע את העבירה" (בלשון סעיף 22(ב) לחוק העונשין)...".
בענייננו, הוכח כי בעת שרכב הנאשם נכנס לצומת התקרב אליו הרכב המעורב. גם אם אקבל, מבלי לפסוק בדבר, את טענת הנאשם כי לא התרשל בעת שנהג כפי שנהג בעת הכניסה לצומת, וכפי שיובהר להלן אינני מקבל טענה זו, עדיין מוטל על האשם מכוח סיווג העבירה המיוחסת לו כעבירה של אחריות קפידה, להראות כי "
עשה
כל שניתן למנוע את העבירה". לא שוכנעתי כי הנאשם נקט בכל האמצעים על מנת למנוע את העבירה. אם ראה הנאשם כי שדה ראייתו מוגבל על ידי כלי רכב ואין דרך להיכנס לעומק הצומת מבלי לסכן עצמו או עוברי דרך אחרים, היה הוא יכול,
כדוגמה בלבד, לרדת מרכבו, ללכת ברגל ולהתבונן שמאלה (בדיוק כפי שטענה ב"כ הנאשם בסיכומיה) ולאחר שנוכח כי חצייתו את הצומת אינה מופרעת, היה יכול לחצות בבטחה. משלא נקט הנאשם בפעולה האמורה או בפעולות אחרות שמטרתן להבטיח חצייה בטוחה עבורו ועבור אחרים את הצומת, לא עמד הנאשם בנטל הרובץ לפתחו ומשכך אני סבור כי יש להרשיעו בעבירה המיוחסת לו בפרק זה.
2.
רשלנות הנאשם
אני סבור כי הוכח במקרה זה כי הנאשם נהג באופן רשלני. הנאשם ציין
בעדותו בבית המשפט כהסבר לכניסתו לעומק הצומת, כי שדה הראיה היה מופרע על ידי מכונית "ספארי" שחנתה בצד הצומת וחסמה חלק משדה הראייה וחייבה למעשה את הנאשם להיכנס לעומק הצומת, כמטר או מטר וחצי, וכאשר עשה כן הנאשם, ראה את הרכב המעורב ואז אירעה התאונה. לעומת זאת, בהודעת הנאשם במשטרה [ת/4] לא הזכיר הנאשם ולו ברמז את קיומה של מגבלה על שדה הראייה שלו בצומת באופן שחייב אותו להיכנס לעומק הצומת על מנת לשפר שדה ראייתו. לעומת גרסה זו שהעלה הנאשם בבית המשפט, ציין הנאשם בהודעה ת/4 :"...
גלשתי ועצרתי פעם נוספת
בקו הצומת
הסתכלתי שמאלה וימינה, הכביש היה פנוי לכן חציתי את הצומת.
פתאום הבחנתי שמשמאלי הגיע קטנוע שאיבד שליטה ונפל מהאופנוע..." ש. מתי לראשונה הבחנת ברוכב הקטנוע? ת. מיד כשהתחלתי לצאת לצומת הבחנתי בקטנוע שהיה במרחק קצר ממני. ש.
מדוע לא הבחנת ברוכב הקטנוע לפני כן? ת. אין לי הסבר" [ עמ' 2 ש' 5-8 ו10-13]. כאמור, בעדותו בבית המשפט ציין הנאשם כי נכנס לעומק הצומת על מנת לשפר את שדה הראיה. מהודעתו במשטרה ת/4 עולה כי נכנס לצומת
לאחר שוידא שאין רכבים חוצים. משכך, לא ניתן לקבל את ההסבר הכבוש שמסר הנאשם בעדותו בבית המשפט לכניסתו החלקית, כנטען, לצומת ויש להעדיף את הגרסה שנמסרה במשטרה, שנמסרה בסמיכות למועד האירוע, ממנה עולה שלנאשם היה שדה ראייה בלתי מופרע כבר בעת כניסתו לצומת. בנסיבות אלה, העובדה שהנאשם הבחין ברכב המעורב,
נוסע בנסיעה איטית, רק לאחר שנכנס לצומת יש בהם כדי ללמד על נהיגתו הרשלנית ועל אי שימת ליבו למתרחש בדרך בעת הכניסה לצומת. דברים אלה מקבלים משנה תוקף נוכח דברי הנאשם בת/4 כי אין לו הסבר מדוע לא הבחין לפני כניסתו לצומת ברוכב האופנוע.
3. נהיגה בקלות ראש (סעיף 62 (2) בקשר עם סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה